<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף כו:</h2>
והיכא שאירע תשעה באב להיות בשבת או באחד בשבת כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבא דמתבעי ליה לאפסוקי ממיכל וממשתי מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מר בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה על הכוס מבעוד יום, או דלמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא, ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קודש לחול ואיתסר ליה בשתיה, דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדש על הכוס ולימא זמן ולשתייה, כיון דקבלה איתסר ליה עילויה, הילכך לתרח עד דנפיק חד בשבא ומבדיל כד שארי בתעניתיה מקומי דליטעים ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך לו כל היום כולו, דמשמע כל היום כולו אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל אבל הכא דהוה אסור למיכל בחד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא. וכן שליחא דציבורא מבדיל בבי כנישתא, אבל על נורא לא לברך. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל זה לשונו, ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך, ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסיר למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי, וטפי בטפי איכא למימר, דאפי' למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כלה, הני מילי היכא דבמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דבמוצאי שבת לא חזי לאבדולי לא מבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון הוא, וכיון דבזמנה לא חזי להבדלה לא מבדיל בלא זמניה, משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ומכל מקום למאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, מילתא מחוורתא היא דכי נמי אסיר למיכל ולמישתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום. וכיון שראינו לרבינו הגדול ז"ל שמסכים לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום כולו, אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת. ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואע"ג דגבי זמן דיום הכפורים קאמרי לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, התם משום דיום הכפורים אסור כרת חששו ועוד דקאתי בכל יום הכפורים, אבל בתשעה באב אסורא דרבנן ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזירה, דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך. ולאו מלתא היא דהתם אמרי' לענין מזריע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאי' בפר' נוטל, ואע"ג דלאו אסור כרת ולא שכיח טפי, והיא היא פרכיה דרב אחא בר יעקב, דאיהו אקשיה וליתן לתינוק ישראל, ומינה קאמרי' ביום הכיפורים לית הילכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך. וכן פר"ח ז"ל במס' עירובין ש"מ דאפי' באיסורי דרבנן ולא קביעי נמי אמרי' דחיישי לסרכא ומסתברא דבמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה, ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם, וכפי האי שעתא לא תקינו הבדלה על הכוס כלל, ולא אמרי' המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל, אלו הן דברי הר"ם ב"ן ז"ל.
וכתב הרב ז"ל שמצא במסכת שהקורא בתשעה באב אומר בא"י אמ"ה דיין האמת. ונהגו לקרוא מגלת קינות בלילה או ביום, ושומעין בשתיקה כדרך ששותקין במגלת אסתר, ומברך בתחלה על מקרא מגלה כדאיתא במסכת סופרים בפרק י"ד. וכתב הרב ז"ל דלפי זה חייב לברך שתיים על מקרא מגלה וברוך דיין האמת. ולא ראיתי מי שנהג כן בגלילות ארצינו.
<h2>דף כח:</h2>
ומיהו בהלל דראש חדש אינו מברך כיון דאינו אלא מנהג והראיה מדאמרי' במסכת שבת תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ורוצה לומר לא יתחיל בברכה דאי בהלל עצמו אמאי לא יתחיל מלקרא פסוקים של תהילים. והני מילי ביחיד אבל בצבור מברך לקרא את ההלל שאין לך שום מצוה שעשו צבור בלא ברכה. וכן דעת רבי' אלפסי ז"ל בפרק במה מדליקין. ויחיד אין צריך לקרוא את ההלל בראש חדש כיון שהוא מנהג ואם קורא קורא בלא ברכה משום דאין מברכין על המנהג וכן ראיתי מי שהעיד שרבי' שמואל ז"ל לא היה מברך בהלל דראש חדש. וכן דעת הר"ם במז"ל פרק שלישי דהלכות מגילה וחנוכה שאפי' ציבור דאין מברכין בהלל דראש חודש מפני שהוא מנהג. אבל רבינו תם ז"ל כתב דאפי' בראש חדש יחיד חייב לברך על ההלל, וסומך הרב ז"ל על מאי דאמרי' באמצע הפרק פוסק ואם אינו אלא קריאת פסוקים בעלמא פשיטא דפוסק באמצע הפרק. ומה שאמרו יחיד לא יתחיל לאו ביחיד ממש קאמר אלא אפי' לרבים קורא יחיד כיון שאין כל ישראל מקובצים יחד, והילכך אפי' בצבור אין גומרין אותו, אבל מכל מקום חייבים לברך. והראיה מההיא דפרק במה מדליקין דרב אקלע לבבל חזנהו דקא קארו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו, כלומר שלא יקראו אותו בברכה, דאי סלקא דעתך בלא ברכה אמאי סבר לאפסוקינהו מלומר פסוקים, ומדקאמר אקלע לבבל ולא אמר עאל לבי כנישתא משמע שכבר היה בבית הכנסת קודם שהתחילו ההלל וראה שהיו מברכין ומשום הכי היה רוצה להפסיקם, הילכך בהלל דראש חדש בצבור מברכים אע"פ שהוא מנהג וכן עקר. וכן ראיתי שרבינו יעקב החסיד שאל דבר זה מפמליא של מעלה, והשיבו לו הודעתיך שברכותיהן של ישראל כקטורת הם לפני. ושנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואם תאמר והא אמרינן בפרק לולב וערבה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא, אלמא משמע שאין מברכין על המנהג. תירץ הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל דשאני ערבה שיש מעשה כלומר חבטה שהוא הנענוע (והילכתא) [והלכך] דין הוא דלא מברכינן עלה, אבל הלל שהוא שבח והודאה להקדוש ברוך הוא מברכין עליו אע"פ שהוא מנהג. אבל אני רואה מנהג כל גלילות ארצינו לברך אפי' ביחיד. והנח להם לישראל שאע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם.
וקריאת ההלל מצוה מן התורה היא לשבח ולהודות להקב"ה בימים אלו שנעשו ניסים לאבותינו, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בשם מר שמואל בן חפני גאון ז"ל דקריאת ההלל מן התורה הוא דכתיב הוא תהלתיך. וכתב מורי הרב נ"ר דזה אינו אלא אסמכתא בעלמא, דלכאורה נראה דדעת הגאון ז"ל דקאמר דקריאת הלל דאוריתא אפי' בהלל דראש חדש, וזה אי אפשר דהא אמרי' במסכת תענית פרק בשלשה פרקים גבי כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית וכו', ואמרינן עלה אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאוריתא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל וכו', ואלו ראש חדש לא קתני. ומיהו בהלל דראש חדש משמע אליבא דכולי עלמא דמדרבנן הוא והראיה מדאמרי' בפר' במה מדליקין רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו שמעינהו דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. ואמרי' בפרק ערבי פסחים הלל זה נביאים תקנוהו שיהוא אומרים על כל צרה שלא תבוא עליהם וגו'. ומה שאמר הגאון ז"ל דקריאת הלל דאוריתא היא לאו בהלל דראש חודש מיירי אלא בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל. והקשה מורי הרב נ"ר מהא דאמרי' בברכות בפ' היה קורא בתורה בעא מיניה אחאי תאנא דבי ר' חייא מדר' חייא בהלל ובמגלה מהו שיפסיק, מי אמרי' ק"ו ק"ש דאוריתא פוסק הלל דרבנן מבעיא, או דילמא פרסומי ניסא עדיף, אמר ליה פוסק ואין בכך כלום, משמע מהתם דהלל סתמא דרבנן הוא אע"פ שהוא תקנת חכמים ואפי' בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. ותירץ נ"ר דהתם גבי ק"ש שיש לו פרשה ידועה בתורה קרי להלל דרבנן אע"פ שהוא מן התורה. עוד תירץ דאולי התם בהלל דראש חודש מיירי אבל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל סברי שהוא מן התורה והני דאמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק, וימים שאין היחיד גומר את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק, איני והא רב בר שבא איקלע לגבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסק ליה ופריק שאני רב שבא דלא חשיב עליה דרבינא ורבינא ג"כ לא נתן לו שלום דאינו חשוב בעיניו כל כך דרבינא אדם גדול היה.
